איך הפכתי לפעיל סביבה בלי לתכנן

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
פעיל סביבה

אני חרד לעתיד,
אבל נחוש לא לחכות למבול אלא להוביל שינוי.
אני יודע כמה קשה לשנות הרגלים,
אבל זה הזמן

חגי תשרי הם זמן של סיכומים, חשבון נפש וגם התחלות חדשות.
בשנה החולפת נושאי הסביבה, ובראשם משבר האקלים, תפסו ללא ספק הרבה יותר נפח בשיח הציבורי והתקשורתי, וגם בקרב קהלים שונים. אבל האמת היא שמעבר לדרישה המוצדקת לאחריות ציבורית של נבחרינו ושל בעלי ומנהלי התעשיות והגופים המסחריים הגדולים במשק, קל לנו לברוח מאחריות אישית, יומיומית. ולא מדובר בעניין של טוב או רע, אלא בחיים שסיגלנו לעצמנו, שפע והצלחה, שלצדם תרבות צריכה משגשגת, ועבודה קשה ולחץ יומיומי, שלא מותירים הרבה מקום להרהר בעתיד.

לתפיסתי המשבר האקולוגי-אקלימי הוא קודם כל סממן של שבר ערכי ושל איבוד דרך.
זו לא רק ההתרחקות וההתנתקות מהטבע,
אלא הביטול שלו והמחשבה שאנחנו, המין האנושי, מבינים ויכולים הכול.
אנחנו גם פריקים של טכנולוגיה, וזו משתכללת במהירות שיא,
והופכת להיות יעד ולא אמצעי.

מבחינה מעשית, משבר האקלים הוא למעשה משבר של משאבים. במאזן מסה ואנרגיה פשוטים, ככל שהאוכלוסייה האנושית גדלה ואיכות החיים עולה, יותר ויותר משאבי טבע מוטים לטובת קיום החברה האנושית. אבל העניין הוא לא רק הכמות אלא גם האיכות. אנחנו לוקחים מהטבע חומרים ומייצרים מהם חומרים אחרים, סינטטיים, כאלה שהטבע לא מכיר והופכים לזיהום. אנחנו לא מנצלים באופן מושכל ויעיל את המשאבים, כך שיוכלו להתחדש. אנחנו משתמשים וזורקים מבלי להתרגש.

משבר האקלים התנהל שנים ארוכות במוסדות אקדמיים, בדו"חות מדעיים ובדיונים צדדיים, ומדי פעם פרץ אל הציבור הרחב, לרוב בתמונות של אסונות, או תמונות מעוררות חמלה של בעלי חיים שהולכים ונעלמים. אבל מיד המשכנו לסדר היום הרגיל. והנה, החודשים האחרונים היכו בנו מצפון לדרום, ממזרח למערב, אירוע מזג אוויר קיצוני וחריג, שמצטרף לעוד אירוע ועוד, ופתאום יש למשבר יחסי ציבור.

לכן, השנה החדשה שבפתח היא זמן להתחלה חדשה, לשינויים בתפיסות ובפעולות, לשינויים מבית. אף פעם לא "חיבקתי עצים" ולא הייתי פריק של טיולי טבע ולינה תחת הכוכבים, אבל תמיד ידעתי שיש לי אחריות קהילתית לטוב משותף, כך חינכו אותי.
 

כשילדי נולדו, נוספה לי אחריות כפולה ומכופלת גם להם, וכשהגיעו לגיל בית הספר החלטתי שכיוון שאני מאמין שחינוך הוא בראש ובראשונה חניכה, לפני השכלה, אני צריך לתת גם דוגמה אישית. משם, בלי להתכוון, התגלגלתי לכתוב על נושאי סביבה, לדבר בשם הטבע ולמען הדורות הבאים, להכין דו"חות, מסמכים, נירות עמדה ותוכניות, לייעץ לרשויות ולבודדים, לקדם מה שכן ולא רק להתלונן ולומר מה צריך.

אני אוכל פחות בשר ומשתדל לא לקנות ולזרוק, נוסע יותר בתחבורה הציבורית והולך ברגל כשאפשר, מנסה להתנהל בצניעות בדלת אמותיי.
אני חרד לעתיד, אבל נחוש לא לחכות למבול אלא להוביל שינוי. אני יודע כמה קשה לשנות הרגלים, אבל זה הזמן.
להיות גמישים ולא מיואשים, להיות ענווים ופשוטים יותר.
אחרי הכול, אולי נגלה שיש בזה אושר ויופי, אולי שווה לנסות.

 

 

סרטונים נבחרים

כתבות נבחרות

הרשמה לניוזלטר

דילוג לתוכן