מה קורה לכלכלת המדינות החיות בצל תעשיית הנפט והגז בזמן שבעלי ההון גורפים מיליונים לכיסיהם?
הרס הכלכלה המקומית לשנים, עוני מחפיר, חולי ותמותה, הם רק חלק מהמחיר הכבד שהמדינות והאזרחים נאלצים לשלם.
הסיפור שאיש לא רוצה שתשמעו
"לא ניתן לנקות לחלוטין תקלות שפך של נפט בים", מסביר פרופ' ריק שטיינר מומחה לטיפול בתקלות שפך מעל ל-30 שנה. "ההשפעות על אסונות אלו נמשכות למשך עשורים רבים", הוא מוסיף.
בשנת 2010, הוכה העולם בתדהמה כאשר תקלה באסדת הנפט Deepwater Horizon של חברת BP במפרץ מקסיקו גרמה לאסון השפך הגדול ביותר בהיסטוריה. כיום, כמעט 10 שנים אחרי, ממשיך האסון להשפיע על האיזור העצום של המפרץ ועל המדינות הגובלות בו.
מדענים העוקבים אחרי השלכות האסון, מתעדים שאריות של כימיקלים שעדיין נמצאים במי המפרץ ומונעים את שיקום האוכלוסייה הימית העשירה שנהגה לשהות בו. קרוב ל-200,000 צבי ים, דולפינים, לווייתנים נספו באסון – כולל זנים בסכנת הכחדה – ואלו הנותרים סובלים מבעיות מתמשכות, כולל בעיית פוריות המקשה על השיקום.
שאריות הנפט והכימיקלים באזור, אשר הגיעו עד למינסוטה, מרחק של 2,000 ק"מ ממקום האסון, גורמות לדלילות קיצונית של מיקרו-אורגניזם המהווים את "אבני הבניין" של האוכלוסייה הימית.
מיסיסיפי: עשרות אלפי בתי אב רעבים ללחם
אך לא רק בעלי החיים משלמים את מחיר האסון. מדינות קו החוף שלאורך המפרץ נאלצות להתמודד עם פגיעה אנושה בכלכלתן, אשר מהווה את אחד הגורמים המשפיעים ביותר על מיתון כלכלי מתמשך שם.
הנזק לא נותר במי הים, שאריות החומרים אשר נסחפו ליבשה חרבו לחלוטין את חקלאות קו החוף של מדינות כמו מיסיסיפי ולואיזיאנה. עשרות אלפי בתי אב אשר התבססו על גידולים חקלאיים התדרדרו לעוני קשה בעקבות הרס הקרקע ומקור הפרנסה שלהן בעקבות האסון.
שום עתיד לא נראה באופק הקרוב עבור האזור אשר ימשיך לסבול את השפעות האסון עוד עשורים רבים.
בשנת 2018 דווחה חברת BP, הבעלים של האסדה, כי נדרשה לשלם סכומי עתק בסך 65 מיליארד דולר(!) בעקבות תביעות משפטיות, פיצויים שנדרשה לשלם וסכומי עתק לטיפול באסון עצמו. אלא שסכומים אלו לא סייעו לשיקומם של מאות אלפי תושבי המדינות שאיבדו את מקור הפרנסה שלהם בים וביבשה.
אלסקה: 30 שנה אחרי, הנזק עדיין קיים
עד האסון במפרץ מקסיקו, החזיקה מיכלית הנפט Exxon Valdez בשיא המפוקפק של אסון השפך הגדול בעולם. בשנת 1989 התהפכה המיכלית בסמוך לחופי אלסקה וגרמה לנזק חסר תקדים מסוגו בעולם. מעל לרבע מיליארד בעלי חיים נכחדו באסון, רובם לא הצליחו להתאושש ממנו עד היום, בהם אוכלוסיית הלוויתן הקטלן (Killer whales).
פרופסור שטיינר, אשר השתתף במאמציי הטיפול בתקלה ואף נפגע כתוצאה מכך, מספר כי עד היום ניתן למצוא שאריות של נפט במים ועל קרקעית הים. את דבריו, מגבים מספר מחקרים העוקבים אחר האסון והשלכותיו.
רבים מתושבי האזור, אשר התפרנסו מדייג (בעיקר דגי הרינג) מצאו את עצמם נטולי פרנסה שלא באשמתם ורבים מהם הגיעו לפשיטת רגל ונאלצו לנטוש את מקום מגוריהם.
ונצואלה - הזהב נגמר, נשאר השחור
ונצואלה הייתה פעם מעצמת נפט. אבל אז השתנו הימים ותעשיית הנפט קרסה, ביחד עם תהפוכות השלטון במדינה.
מי שמשלמים את המחיר הכבד הם תושביה העניים ממילא של המדינה, אלו שחיו בצלה של התעשיה וכעת שוקעים ביחד איתה.
תושביו של אגם מארקיבּו (Maracaibo) "שוחים בנפט" תרתי משמע. אוכלוסיית האזור, אשר מתבססת בעיקר על דייג כמקור פרנסה, חיה בתוך אגן נפט ושמן הנפלטים מאסדות גז מושבתות ומוזנחות. ממקום שופע בדגים הפך האגם לביצה שחורה, דביקה ורעילה.
מעט הדגים והסרטנים שעוד נותרו במקום מוכתמים בנפט, זפת, כספית ומה לא. כדי לשרוד, מעבירים הדייגים את מעט הסחורה לשטיפה במים ומוכרים אותם למי שמוכן לקנות. את היתר, הם נאלצים לאכול בעצמם, ביחד עם כל שאריות הזיהום שאיתן.
תושבי המקום, שלא נהנו מעולם מתעשיית הנפט המשגשגת, נאלצים לשלם את מחיר קריסתה, בעוד חברות הענק נטשו את המקום והפנו את גבן להרס הקטסטרופלי ולאסון הקיומי שהשאירו אחריהן.
נזקי הדליפות והשפכים ישארו במי האגם, על קרקעיתו ולאורך קילומטרים רבים של קו החוף למשך עשרות שנים. זו אינה נבועת זעם, אלא עובדות שנכתבו בנפט.
ישראל - אחרינו הזיהום
נדמה שקברניטי המשק הישראלי מסרבים ללמוד מניסיונם של אחרים. ישראל היא מדינת חוף אשר חלק ניכר מכלכלתה נשען על הים וחופיו. רוב אוכלוסיית ישראל, גרה בסמיכות לקו החוף הקצר שלה ועדיין נראה כי, אדישות במקרה הטוב – שחיתות, ראיה קצרת טווח ואינטרסים צרים, במקרה היותר סביר – הם שמובילים את מקבלי ההחלטות בנושא אסדות הגז.
תקלת שפך אחת עלולה להוביל לנזק בלתי הפיך לכלל מדינת ישראל, נזק ממנו לא תוכל להשתקם במשך שנים. מימדי ההרס יפגעו בכל הרמות הקריטיות לקיום המדינה – הרס הכלכלה, פגיעה ביטחונית, נזק סביבתי ובריאותי חסר תקדים – כפי שקרה, וממשיך לקרות, במקרים שהבנו כאן.
אולם בנוסף לכך, לישראל מקדמי אסון גדולים אף יותר:
מים – רוב מקורות המים של ישראל כיום מתבססים על התפלה. מפעלים אלו אינם מסוגלים להתמודד עם זיהום כתוצאה מתקלת שפך.
מבלי להבין זאת, אנו עלולים להתעורר בוקר אחד למדינה נטולת מקורות מים, אשר הישרדותה תלויה בהספקת מים ממדינות זרות.
נובל אנרג'י – המחזיקה בשתי מתקני הזיקוק, תמר ולוויתן, היא שיאנית תקלות השפך בקולורדו ארה"ב, ובמתקניה בארה"ב יש תקלה או דליפה מידי כמה ימים! מבדיקות שנערכות בימים אלו עולה חשש כבד, לכאורה, כי החברה נמנעה מלשלם עבור כיסוי ביטוחי מלא עבור שני בתי הזיקוק המקומיים (לוויתן ותמר). המשמעות ברורה ובלתי נתפסת. במקרה של תקלה, מדינת ישראל ואזרחיה ישאו במחיר המלא של מחדלי חברה בעלת מוניטין מפוקפק ביותר. האם שוב הכתבות תהיה על הקיר?
קונדנסט – האח הנורא של הנפט – זהו תוצר הלוואי של הפקת הגז. סוג של "נפט קל". חומר זה נחשב לנפיץ ונדיף במיוחד ובניגוד לנפט, אינו צף במים אלא מתערבב איתם. כאשר הקונדנסט נשפך למים, אין אפשרות לשאוב אותו או לפרק אותו באמצעות כימיקלים אחרים.
אין כיום בעולם טכנולוגיה המסוגלת להתמודד עם דליפת קונדנסט!! פשוט אין!
מעבר לאנרגיות נקיות – מעבר לתקלות השפך הצפויות, העולם צועד למעבר לאנרגיות נקיות ומתחדשות וזניחת הדלקים המזהמים. לא במקרה מתקשה לוויתן – שנועדה במקור ליצוא בלבד – לסגור חוזים מול לקוחות בחו"ל.
התרחיש של פשיטת רגל והזנחת האסדות, בדומה לוונצואלה, הוא תרחיש ממשי ומעשי, הרבה יותר מכפי שניתן לתאר – בוודאי, יותר מכל חזיונות צינור הגז לאירופה.
קשה לדמיין את נובל אנרג'י, יצחק תשובה, או יובל שטייניץ ממהרים לקחת אחריות ולפרק את האסדות על חשבונם באופן בטיחותי שלא יסב נזק לים, לסביבה ולקיום של מאות אלפי האזרחים המתבססים על הים וחופיו כמקור פרנסה.
עוצרים את פרויקט לוויתן כבר עכשיו ומחשבים מסלול מחדש לטובת כל אזרחי ישראל.