דרור שגב
סופר ומרצה, מנכ"ל חברה ואזרח שמאד אכפת לו
שלום לכולם.
שמי דרור שגב ואני הבן של אלי ואליאן, הנכד של סבא פאפי וסבא שמעון, סבתא ממה וסבתא אסתר. אני האבא של יונתן ואריאל והבעל של לימור. אני חבר של יוסי, אורי, יורם, אופיר, ישראל ועוד הרבה אחרים.
אני זה אתם. אתם זה אני. וכולנו עשויים מאותו מרקם ועור ודם.
אנחנו ישראלים.
אנחנו בעלי אותה זהות, בעלי אותו חיתוך דיבור ואותו לב פועם. אנחנו מכאן, גם אם ההורים שלנו באו מאי-שם. הייחוד שלנו הוא ביכולת שלנו להתאחד. לעמוד שכם אל שכם כשצריך, ולהיות גם תמיד חופשיים. חופשיים לעצמנו, חופשיים למעשינו, חופשים בדיבור חופשיים לדעתנו.
דמוקרטים.
אף אחד לא יכול לפגום בכל זה. ואני שוב חוזר: אני זה אתם ואתם זה אני.
נולדתי בערב יום העצמאות, לפני חמישים ושבע שנה בעיר חדרה. הורי קראו לי דרור, החופש שלנו. מאז אני מחפש ללא הרף אחרי החופש הפועם הזה. אני מוצא אותו במשעולי השדות של סיפור חיינו, במעמקי הים האינסופי בשכונה של גבעת-אולגה, באוכל ובמשפחה האורגנית שלי ועם החברים שהם המשפחה השנייה שלי.
תסתכלו עלי, אני כול כולי ישראלי. אין טיפת דם בגוף שלי שאין בה ישראליות. הגוף שלי מתפוצץ מגאווה למראה הדגל הכחול-לבן שלנו, זה שמונף פה בכל פינה,
אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי הוא פרוץ מלחמת יום הכיפורים. גם כתבתי על זה בספר שלי. הזיכרון הזה חרוט בי והלך איתי יחד עד השירות כלוחם בקו סגול בלבנון.
כואב לי. כן מאד כואב לי כשאני מביט סביבי ורואה פתאום במדינה שאני אוהב שנאה, קרעים, אלימות. מאיפה זה בא לפתחינו? ואיך זה שאין אף מבוגר אחראי שיגיד עצור. אולי באמת כבר אין כאן מבוגר אחראי ורק אנחנו האזרחים אוהבי המדינה, אנחנו המבוגרים האחראים.
המדינה שלנו מדממת כבר שנים. נלחמת על כל קו גבול, על כל זכות. על מורשת ועל עתיד. אבל בשנים האחרונות היא מדממת גם משמרנות, קבעון מחשבתי, מסגירות. הקיטוב בחברה הישראלית היה כאן מאז ומתמיד. השד העדתי? זה לא חדש. אבל יש שסע מסוג חדש של אנחנו והם. ואין שום סיכוי שנשאיר לילדינו מדינה מפולגת ושסועה. ההורים שלי, עולים ממרוקו, עשו הכל כדי שאני ואחיי לא נחווה אפליה על רקע עדתי. ואין שום סיבה או סיכוי שאניח לכך שמי מהילדים שלי או של החברים שלי יספגו כינויי גנאי על העדפתם הפוליטית, החברתית, הסוציולוגית או כל העדפה אחרת. אף אחד מאיתנו לא ייתן לזה יד. אני זה אתם ואתם זה אני.
אני סופר שכותב את הסיפורים שלו לעולם ולרוב אני חוזר לשורשים, למקומות האלה שבהם הייתי חלק, לרבדים ולשכבות של הזיכרונות. בגילי אני כבר שייך למקומות רבים. אני שייך לעצמי, למשפחתי, למעגלים החברתיים שלי שלשמחתי הם מגוונים וטובים אלי עד מאוד.
אף אחד לא יעז אף פעם לקחת ממני את הזיכרונות הנהדרים והפרטיים שלי. ואף אלוהים של אף אחד לא ינכס אליו את האלוהים של סבא שלי ושל פעם. אלוהים שאני מכיר ומכבד שהוא מכיל, סובלני, שמח ופתוח לקבל ולאהוב את כולם.
הספרים שלי מספרים על השכונה שבה גדלתי בחדרה, שהיו בה כל הצבעים, כל הטעמים והריחות. הם מספרים על המרחב העצום שאליו אני שייך ושאני גאה בו. על הפיוט "מי אל כמוך" שנישא בקול בבית כנסת ביום הכיפורים. ספריי מספרים גם על כף ידו הגדולה של אבי האוחז בידי בדרך לתפילת קול נדרי. ועל דגל ביום העצמאות שלכם ושלי הנישא בגאווה בחצרות הבתים.
להיות ישראלי זו זכות גדולה.
זיכרון שמלווה אותי שנים, סבתי האהובה יושבת על הכיסא במטבח מאזינה בפנים חרדות לחדשות ברדיו האדום, שם מודיעים על חייל ישראלי שנהרג, היא הייתה מוחה את עיניה הדומעות, נאנחת, ואומרת. "דרורי ילד שלי, הלוואי שכולם יחזרו בשלום. ואתה לא תדע בחיים מדי צבא." זה לא שינה לה בכלל אם החייל הוא אשכנזי או מרוקאי או כל מה שלא יהיה. הוא ישראלי ולכן, הוא גם הנכד שלה. וכשאני שומע את הקולות הנשמעים היום, לא פעם אני נותר המום. הפכנו להיות שבטיים ומפולגים. מאיפה זה הגיע לעולם?
בצוות שלי בשירות בלבנון היו ממן, ברקן, מנור, שטרן ו-וקנין. ככה זה היה ואהבנו אחד את השני כי כולנו אותו דם. מאיפה נפתח עלינו המקום הקשה הזה. השיח העלוב האלים של כעסים וקיטוב?
שמאלני? ביביסט? חמוצים? בוגדים? מאיפה כל זה הגיע? איך אנחנו בוחרים להמשיך להבעיר ולבעור – ולא עושים לזה סוף? בעצמנו!
אז אני עומד כאן לפניכם ואומר די, פשוט די. הסבא שלי לא היה מאמין לרגע אם היה רואה את השנאה המבעבעת הזאת. הוא היה פשוט מת מצער.
תחשבו על זה. ההורים שלנו הגיעו לפה מכל קצוות תבל, רדפו אותם ושנאו אותם, ראו בהם נגע רע ולא היה להם בית. אנחנו פה ביחד, כולנו בבית שלנו, והשתגענו.
פילוג לשבטים הוא שגיאה ארוכת שנים.
כוחנו הוא באחדותנו. וכל דבר שעלול לטלטל את הספינה הזאת שקוראים לה ישראל יגרום לשקיעתה..
והיינו שם, בהיסטוריה של חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. ואין, אין מצב בעולם שניתן יד לחורבן בית נוסף.
יהירות וזחיחות התנשאות וביטול האחר, שינוי חוקי יסוד וחקיקה אישית ופרטנית כל אלה ישקיעו אותנו עמוק לעולם אחר.
המדינה הזאת קמה בדם. והדם הזה תמיד יוביל אל משפחות ואנשים. אנחנו עם למוד מלחמות, מבצעים וכאבים. אבל נועדנו להיות עם חסון וחזק..
פירוד ושנאה הם נשק יום הדין. אבל אנחנו כאן, אתם ואני. חומה בצורה שלא תיתן לאף אחד לפגוע במרקם העדין שבנינו בשבעים וחמש שנה.
אני זה אתה ואתה זה אני. ואף אחד, אף אחד, אף אחד לא יוכל לעולם לסדוק לערער ולבקוע את האמת הזאת.
אתם זה אני ואני זה אתם.
ענת נשיץ
משקיעה ויזמת במדעי החיים, מאבק ההייטק
שלום קיסריה. תודה שבאתם…
היום הוכתר מלך. נחשו מי מקנא?
ברשותכם, אתחיל קצת שונה. שיר קצר שכתבתי השבוע בכמה דקות ואולי מסכם את המצב.
יש דברים
עליהם לא מתפשרים
חמצן
אהבה
משפחה
אושר
יש דברים
עליהם לא מתפשרים
חירות
שוויון
צדק
יושר
יש אנשים
שאינם ראויים
לאמון הטובים
אנשים שרמסו כל הסכם, כל ערך, כל אדם שעמד בדרך
יש אנשים
שאנחנו אוהבים
האחים האמיתיים.
עם איתן
נחוש
נאור
שינצח
ויחזיר לנו את האור.
סבא שלי היה משורר, בין היתר. והמשוררת הידועה אסתר ראב בעץ המשפחתי מהצד השני. אני לא. אבל לפעמים מרגיש לי מתאים.
אז מה למדנו?
לא מתפשרים על דמוקרטיה. תגידו אתי: ד-מו-קר-טיה ד-מו-קר-טיה ד-מו-קר-טיה.
אין חצי הריון. אין חצי דמוקרטיה.
מורחים אותנו.
אם ממשלת החושך חושבת שהיא יכולה למרוח אותנו בדיונים עקרים, היא טועה.
מה זה אומר: הדיונים בבית הנשיא זו מריחה שמטרתה לקנות לדיקטטורים זמן להתעשת ולעשות תרגילי פולין. אין מאחוריהם כוונה אמיתית. אנחנו במלחמת התשה. הבליץ לא עבד, בזכותנו! (תרימו לעצמכם דגלים רגע!) –
עד מתי ימרחו אותנו?
- סוף מאי – העברת התקציב. אין תקציב, אין כנסת. פשוט.
- אוקטובר – פרישת כבוד הנשיאה אסתר חיות. הם מקווים שנישן ונוותר כדי להקטין את הסיכוי שבגץ יפסול את 153 החוקים הפרסונליים שלהם. אנחנו ניתן להם? לא!__
בינתיים הם מנסים להשתלט על לשכת עורכי הדין והבחירות המקומיות. ההשהיה, והשיחות, לגמרי משרתות את מטרות הדיקטטורה.
בינתיים בנאום בכנסת השבוע חזר יריב לוין לפחות 6 פעמים על התעקשותו לשנות את שיטת בחירת השופטים. כלומר: כלום לא השתנה. שוב. מורחים אותנו.
חשוב שנזכור: העובדה שלמישהו יש את החוצפה לדרוש משהו מופרך לא אומרת שצריך להסכים שזו תהיה נקודת פתיחה למשא ומתן. אין משא ומתן ואין הדברות נוספת עד גניזה מוחלטת של כל ההפיכה המשטרית.
התעוררנו! בכל המישורים. עברנו ממגננה בפני עריץ לרצון עז לתקן באמת ולהפסיק לבלוע צפרדעים, כדי שתהיה לנו מדינה עוד 50 ו-100 שנה ויותר.
מה אנחנו מבקשים?
די לשחיתות. די להחלטות שמשרתות רק פוליטיקאים ומשאירות לנו פירורים.
שוויון זכויות וחובות. שירות בצבא, עבודה, תשלום מיסים.
12.5 מיליארד שקל!
12.5 מיליארד שקל בתקציב המיועד לאישור בשבועות הקרובים מנותבים למפלגות שעוזרות לשרידות השליט אבל לא לשרידות המדינה.
תשתיות בהתנחלויות.
חינוך חרדי פרטי.
השוואת קצבאות חרדים למשכורת חיילים!
אנחנו מעודדים אוכלוסיה שלמה לא לתרום למדינה, ומשעבדים את עצמנו לכלכל אותם לנצח, ואותם להיות תלויים ונזקקים.
התרומה השנתית לקופת המדינה של משקי בית חילוניים היא 33 מיליארד שקל.
נחשו מה התרומה של משקי בית חרדיים?
נחשו? אין?
תתכוננו למספר: מינוס 4.7 מיליארד שקל.
וזה לא מאד מפתיע. רק 3% מהציבור החרדי זכאי לתעודת בגרות ואחוז התעסוקה שם מינימלי.
המספרים לא עובדים. אתם יכולים להאמין לי – אני טובה במספרים – אבל הנה כמה דוגמאות.
שילוב הגידול בילודה עם אי השתתפות בנטל כלכלי ובטחוני והיעדר חינוך שמתאים לשילוב במעגל העבודה מסתכם בהתאבדות המדינה.
לא פחות.
תחזיות האוצר וכל הכלכלנים אומרות את זה בבירור, וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את המהלומה הקשה שספגו ועוד יספגו ההייטק, המטבע, הבורסה והכלכלה.
אתם יודעים מה הפחד מספר אחד של אנשים?
אי ודאות.
אתם יודעים למה הבורסה הישראלית במינוס 20% לעומת נאסדק,
ההשקעות בהייטק ירדו ב-75%
והמטבע נחלש? מישהו רוצה לנחש?
ניחשתם. אי ודאות.
משקיעים לא אוהבים את זה. ואויבינו מחוץ מנצלים את זה.
לכן המריחה הזאת רעה לנו. לכולנו.
מה לעשות?
ראשית, להפסיק מייד את ההדברות המיותרת בבית הנשיא. כאמור – מלחמת התשה. זה לא עוזר לנו – להיפך, רק מעמיק את הנזק.
שנית, לכתוב מחדש את החוזה החברתי.
החוזה החברתי בין האזרחים למדינה:
חוקה (חו-קה! חו-קה! חו-קה!),
הפרדת רשויות,
ביצור עצמאות בית המשפט,
שיטת בחירות מאוזנת שמבזרת כח.
החוזה החברתי בין האזרחים לבין עצמם: חלוקה סבירה של הנטל על מנת לאפשר למדינה לשרוד, וכן, כי זה לא פייר אחרת.
יש מעט מצבים בחיים בהם יש לנו יכולת להשפיע על משהו גדול באמת.
אנחנו באחד הרגעים האלה.
Seize it.
זאת ההזדמנות של כולנו.
כמה בקשות ספציפיות:
- תמשיכו. גם אם זה לוקח זמן, וקורע אותנו אל מול החיים הרגילים. רגליים ברחובות הן הדבר היחיד שמזיז להם
- למי מכם שיש רשיון עו״ד – תצביעו לבחירות ללשכה, למועמד הדמוקרטי. מי שלא יודע מי זה, תשאלו אותי
- אנחנו צריכים לחזק את שורות הכח הפוליטי שמייצג אותנו – בין אם זה ברשויות המקומיות, ובין אם זה בכנסת. הרבה אנשים התעוררו לראשונה במאבק הנוכחי ומוכנים לקחת צעד נוסף קדימה. אם אתם מכירים אנשים כאלה וחושבים שהם מאד ראויים, תגידו לי.
התודה הכי גדולה היא לכם! תודה שאתם כאן שבוע אחרי שבוע!
אנחנו צודקים ואנחנו ננצח.
Aaron Roy Spungin, Ph.D
Narcissistic Reform
The first reform in the political arena should be that each and every party, before expressing their unique policies, agendas, and needs, shall put forth just how they plan to serve the existential and humanistic needs of the people of this nation. What is special about what they have to contribute to the greater good of this nation? And this can be anchored in the values and unifying meaning of, “Love thy neighbor as thy self,” the one love consciousness. Each party will bring their particular practical brand which will show how they plan to serve the people, their constituents, to this end. This should be a condition for participation in the political process. Needless to say, just the opposite is happening here now. ((בושה One is trying to get a “stay out of jail card,” one wants his religious laws, some of which are bordering on misogyny, institutionalized, another wants to wipe out an Arab village, and so on. They swarm like bees around these interests, instead of looking out to see how to unify, create a national and global family, save our environment, create a love consciousness. All this power hungry ego shouting Me, Me, Me only divides us. The wisdom of our faith and ancestry tells us “G-d is ONE!” Israel must have a constitution where non-discriminatory values are engraved! (חוקה) We are all one family, one love and all our current suffering is pointing us back to this, our core, our truth. Do we really need more brothers and sisters to die needlessly in order to get the message? (לא ניתן) What’s it going to take to wake up?
I invite us to meet our deepest fear and the anger which covers up this fear, with compassion. Only then can we do the same with the other without discrimination regarding religion, race, gender or political orientation. This is the foundation of the democracy of our nation and we will not compromise on it!
ניסים אמון
זן מסטר ומורה למדיטציה
נולדתי בחג הפסח, לפני שישים שנה,
בדיוק בין האלבום הראשון של הביטלס,
לבין הרצח של ג'ון קנדי.
להקת החיפושיות הביאה אופטימיות ואהבה אינסופית,
הרצח של קנדי הביא להתחזקות האופל בעולם,
וביניהם, אימא שלי הביאה אותי, בהדסה ירושלים.
לא רציתי לצאת, היא סיפרה.
אבל אחרי יום וחצי של צירים,
בסוף יצאתי, והנה, עדיין כאן.
נולדתי אל תוך אהבה,
קרני שמש מלטפות של אביב ושירים של חיפושיות קיבלו את פני.
כשהיינו שלושתנו במעלית של הדסה בדרך החוצה,
אבא אמר לאימא בפעם הראשונה שהוא אוהב אותה.
שישים שנים עברו מאז,
אבא עזב מזמן, גם אימא לא ממש איתנו,
עכשיו יש לי משפחה משלי,
ואני בתפקיד האבא.
אז אני בן, בעל וגם אבא,
אך יש לי דבר נוסף,
אני גם ממשיך דרכו הרוחנית של זן מאסטר נישיג'ימה.
מכירים את זה שקדים למורה עד רצפה,
ומקבלים ללא מילים נאמנות לכל החיים,
וזה לא כי חייבים, אלא ממקום עמוק יותר,
שקשה להסביר במילים.
אז יש דבר כזה, נאמנות למורה עד מוות,
שחצוב הדבר בקוד התרבות היפנית,
ותפס דבר זה גם אותי,
ומסרתי חיי ללא היסוס,
רתמתי עצמי מרצון לעגלת הדהרמה,
מבוקר עד לילה, לתמיד, ואין חזור.
באושר רב זכיתי מאז,
במשמעות עם ערך,
ובעבודה רבה לחרוש בשדות,
לטעת בלב אדם זרעים קטנים של אהבה,
שיצמחו להיות עצים גדולים של אור.
קטונתי מלהיות החיפושיות או ג'ון קנדי,
אך השתדלתי לעזור לעם בציון,
מקפיד להזכיר שהחיים יפים, ושאסור לסבול.
בשישים שנים כבר ראיתי הרבה.
כשנולדתי ישראל הייתה צעירה בת 15 וקטנה,
בגיל 4 אני זוכר את מלחמת ששת הימים בה ישראל הכפילה את גודלה.
בגיל 10 אני זוכר את מלחמת יום כיפור שנבהלנו נורא.
בגיל 19 הייתי במדים בלבנון,
בין תימרות עשן ושריקות כדורים.
עם הזמן למדתי להיות גאה במדינה שצמחה לתפארת,
מתרגש מהפריחה בכל תחומי החיים,
ובזמן האחרון גם של הרוחניות כאן,
בשפע שלא היה כדוגמתו.
אך כעת משהו לא טוב קורה לנו כאן.
בגלל שבחרתי להיות נאמן
עד יומי האחרון לערכים ולמורה שאהבתי,
אני מזהה שכולנו כאן בעצם כאלה,
נאמנים ללא פשרות,
מי לרבנות ולקדושת התורה,
ומי לחירות הפרט ולדמוקרטיה.
אנחנו עם יפני מזרח תיכוני,
שכל אחד מאמץ דרך חיים כערך עליון,
ואוחז בה ללא חת,
כמו סמוראי עקשן שאינו מתיירא אף מהמוות.
מחנה אחד רוצה הפרדה בין דת ומדינה,
ומחנה שני רוצה מדינת הלכה.
והאהבה מפנה מקומה למאבק הישרדות,
והאור לליקוי מאורות,
ואיש באמונתו יתבצר.
על הדתיים מאיימת מגילת העצמאות המאפשרת חירות פולחן,
שוויון בין גברים ונשים,
וזכות רדיפת האושר לכל אחד כרצונו.
אין מקום ביהדות לחושבים חופשיים,
אפילו על הרמב"ם היה חרם, וכמובן שעל ברוך שפינוזה.
הם רוצים שהמדינה והתורה יתחברו,
עם חוקים שאינם שווים לכל תושביה,
ואז יהיה חרם עולמי מבחוץ,
ומלחמת אזרחים מבפנים.
מחנות של אנשים קשוחים יש לנו כאן:
קנאי דת המשננים תפילותיהם כמו מנטרה בכל יום בחיים,
ששומעים את פעמי המשיח מתקרב,
ורוצים להכין לו בית מקדש בהר, במקום מסגד.
ויש צאצאי פרטיזנים ששרדו חודשים בשלג בלי נעליים,
בני קיבוץ חילוניים שחרשו בשמש שדות חיטה מדן ועד אילת,
שחצו מדבריות ברגל כדי להגיע לירושלים,
רבבות שאיבדו בני משפחה במלחמות ישראל.
ואנו מוקפים בעם דתי וקשוח לא פחות,
שמקדש את המוות עבור ערכים, ויודע לצום חודש כל שנה,
עם דתי הנאמן לערכיו בעקשנות יתרה,
שאינו פוחד לאחוז בנשק ולשלוח את בניו אל מות קדושים,
ובאורח פלא הכל עבד, ועד עכשיו חיינו כולנו יחד,
בפלא הישראלי הגדול, במרקם שאולי לא היה מושלם,
אך בהחלט פועם ומשגשג לתפארת.
עלינו לעצור את הקטר הדוהר המסוכן.
להבין מה קרה בהיסטוריה ועדיין קורה למדינות הנשלטות על ידי קנאי דת,
וללמוד מה קורה למדינות חילוניות, שוויוניות ודמוקרטיות.
עלינו להבין את המזרח התיכון,
ולהפנים שאין דבר כזה דרך שלטונית מושלמת,
רק כזו שמאפשרת קצת יותר טוב לחיות.
ביום הולדתי השישים,
ושבעים וחמש למדינה,
האושר שלי מתחלף בדאגה,
שיקרה כאן מה שקרה בווייטנאם אחרי המלחמה,
המפלגה השלטת התאחדה עם כמה מפלגות קטנות,
הוציאה את כל שאר המפלגות מחוץ לחוק,
והחליפה את השופטים.
"וישמן ישורון ויבעט," כתוב בספר דברים ל"ב,
והפתגם מתאר מצב של התנשאות כוחנית,
ביהירות שאין בה כל מעלה נאצלת,
ובשם אהבת האל והארץ,
רוצים להתגבר על 15 שופטי בית הדין הגבוה לצדק,
ואברהם אבינו מתהפך בקברו,
בראותו את טובי בניו נעקדים שוב על המזבח.
אם יש אישור הלכתי לחרדי הכי דתי שיש
לשבת ליד אדם שאוכל חזיר במושב המטוס לידו,
מדוע אסור להכניס חמץ לבתי החולים?
ובקרוב גם לבתי הספר, בתי הכלא והגנים הציבוריים?
יש הלכות שמתירות ליהדות להתחדש,
יש תקדימים של פסיקות רבנים בניגוד לתורה,
היהדות יכולה וצריכה מבחינה רוחנית להתחדש ולהביא שלום פנימי,
כי בכל מלחמות היהודים שכבר היו לנו, הפסדנו הכל,
ובגלל זה הדתיים צמים, לתזכורת, כל תשעה באב.
תמיד היה אגו שהצליח להרוס הצלחות,
זהו טבעו של האגו, לרצות תמיד יותר,
והדת אינה יוצאת נגד האגו של עצמה.
יהדות שאמורה להיות אור לגויים,
צריכה לומר שרוחניות אמיתית היא להתגבר על
הרצון להילחם, ולהתלונן, ולשלוט, ולכפות חוקים.
עדיין לא מאוחר מדי,
ואפשר להחזיר את הפסיפס הצבעוני והיפה שהוא בני ישראל.
עוד נמצא לנו דרך להמשיך בהרמוניה את קיום מדינתנו הקטנה,
ובואו נתחיל בלאחד את העם היהודי כולו:
כולם מסכימים שצריך חוקי מדינה זהים לגברים ולנשים. כמו שנהוג בעולם הנאור.
כולם מבינים עכשיו שהיינו נאיביים כשדיברנו באוסלו על השלום.
כולם מסכימים שצריך להחזיר את המשילות לנגב ולהפסיק לחיות בפחד של גניבות ופרוטקשן.
כולם מסכימים שצריך לעדכן את מערכת החינוך, כי נכנסנו לעידן הבינה המלאכותית שהיא שינוי מרחיק לכת מכל מה שהכרנו קודם.
כולנו מודאגים מאבדן הערכים והכיוון של הצעירים הדבוקים לטלפון.
הנה כבר הסכמות שאפשר להתאחד סביבן ממחר,
והמדינה תתקדם ותשתפר. נמצא את המאחד, כל פעם משהו אחר,
נמלא את הפערים, ונתקדם צעד צעד.
לגבי הדת, כבר היו רבנים גדולים שאמרו שיש להפריד דת ומדינה.
כמו שיש הפרדה בין יוגה ומדינה,
בין מדיטציה ומדינה, בין טיפולים פסיכולוגיים ומדינה,
בין זוגיות ומדינה, בין מוזיקה למדינה, בין חוגי מחול ומדינה,
מה הקשר בין אמונה דתית למדינה מודרנית?
כמו שיש טלפון חכם ודלת חכמה, נעשה מדינה חכמה,
עם כלכלה, צבא, בריאות ואקדמיה מפוארות כמו שיש לנו,
עם היהדות שתחזור להיות רוחנית כפי שהיא אמורה להיות,
ובתי המשפט קצת יותר שריריים ופחות פציפיסטיים,
שזה בעצם מה שהקואליציה מבקשת.
ויהיה כבוד אחד לשני, כי כולנו מארג אחד גדול,
והדבר המשותף לכל אחד מאיתנו –
שאנו גאים במפעל הלאומי שהקמנו כאן.
אני מברך אותנו באורך רוח וסבלנות,
את המנהיגים בהתקדמות הדרגתית ומאחדת,
ואת כל הילדים שלנו בעתיד יפה שכולנו יחד נכין להם.
מורן זר קצנשטיין
מייסדת תנועת בונות אלטרנטיבה
הוקרא על ידי אודליה צדוק
כנציגת ארגון בונות אלטרנטיבה בשבוע השיוויון של המאבק.
זהו שבוע השיוויון של המאבק.
המאבק שלנו הוא מאבק על כוונת הקואליציה לבצע הפיכה שיפוטית, שלטונית. אבל זו סיסמא, זה קליקבייט שמטרתו להבהיר לכם שהאדמה שלנו רועדת. אבל אצלנו הנשים האדמה רועדת גם בלי קליקבייט. אנחנו נפגשות כאן היום כי נשים רבות כל כך התעוררו, פקחו עיניים והתפקחו.
האדמה שלנו רועדת כי 12 נשים נרצחו מאז תחילת השנה. בושה!
האדמה שלנו רועדת כי השר לבטחון לאומי פועל נגד חוק האזיק האלקטרוני ומדבר על זכויות גברים אלימים. בושה!
האדמה שלנו רועדת כי אין מנכ"ליות בממשלה. בושה!
האדמה שלנו רועדת כי יש מרוץ סמכויות לגירושין ונשים מופקרות לסרבנות גט. בושה!
האדמה שלנו רועדת כי השנה היא 2023 ואנחנו עדיין נלחמות על שיוויון. בושה!
אנחנו חושבות שבאמת הגיע הזמן לדבר על רפורמה,
רפורמה במוקדי הכוח והשתלבות של נשים בזכות ולא בחסד!
רפורמה במרוץ הסמכויות והחזרת זכות הבחירה של נשים בתליכי גירושין!
רפורמה בחקיקה שתאפשר איזוק אלקטרוני והרחקה של בני זוג אלימים!
רפורמה בחלוקת התקציבים הממשלתיים והעברת תקציבים ראויים למלחמה באלימות ובאלימות המינית נגד נשים!
אנחנו דורשות רפורמה!
לא ניתן להפיכה לעבור, לא נאפשר לרסק את בג"צ, לא נכנע במלחמה על זכויות הנשים בישראל!
הצטרפו אלינו וסייעו לנו לזעוק: בושה!
