הרישוי המשולב של המשרד להגנת הסביבה למען התעשייה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
מה מסתתר מאחורי תזכיר החוק לרישוי סביבתי

ב"תזכיר חוק לייעול הליכי רישוי סביבתי" ניתנה לתעשייה יכולת מפליגה להשיג השגות, אך לעומת זאת תושבי המדינה יאלצו להמתין לשקיפות ויקוו שיהיה פה יותר פיקוח ואכיפה

כבר יותר מעשור שמנסים במשרד להגנת הסביבה לקדם רפורמה ברישוי הסביבתי, רפורמה שכותרתה רישוי סביבתי משולב, המבקשת לאחד את כל ההיתרים והאישורים הסביבתיים שמנפיק המשרד לגופיים עסקיים על פי חוק: היתר פליטה לאוויר, היתר הזרמה לים, היתר רעלים ותנאים סביבתיים ברישיון עסק. המטרה העליונה היא לעמוד בהתחייבות של מדינת ישראל ל-OECD, עוד משנת 2010, לקדם "רגולציה חכמה", ש"תשאף להביא לתועלת מקסימלית למשק ולחברה, המאזנת בין כלל האינטרסים הציבוריים ועל פי ניהול סיכונים", ו"תפעל להגברת האמון בין הממשלה, למפוקחים ולציבור, תוך שיתוף ציבור ושקיפות." מטרה נוספת היא: להתאים את עצמנו לרגולציה האירופית, שיש לומר ביושר, לרוב אנחנו מחקים אותה, בטח בנושאי סביבה, אבל רק באופן חלקי וסלקטיבי. לכשעצמן, אלו שאיפות יפות וחשובות, אבל לא בטוח שהן מספיקות, כי בכל זאת, אתם יודעים, פה זה לא אירופה.

יש גם היגיון סביבתי מאחורי המהלך, ובעיקר באפשרות לתכלל ולשקלל את כלל ההיבטים הסביבתיים הנדרשים מעסק בראייה רחבה, וללמוד לעומק את כלל הסיכונים הסביבתיים. כלומר, לחבר בין החומרים המסוכנים שהמפעל מורשה להחזיק לבין הפליטות של מזהמים לאוויר, למקורות המים וליבשה, ולדרישות לניטור ולהגנות סביבתיות. הוא גם מאפשר הפחתת בירוקרטיה ומבטיח לחברות וודאות גדולה יותר בקבלת היתר לעשר שנים. אך מעל לכל, לפי טענת המשרד, המהלך יאפשר להקצות יותר משאבים לטובת פיקוח ואכיפה, שהם, איך לומר זאת בעדינות, לא הצד החזק של המשרד.

עד כאן הכל טוב ויפה, אבל מה מסתתר בין כל הבשורות הגדולות באותיות הקטנות של "תזכיר חוק לייעול הליכי רישוי סביבתי (תיקוני חקיקה), תשפ"ב-2022", שהוגש זה עתה להערות הציבור? בשורה התחתונה, לתעשייה ניתנה יכולת מפליגה להגיש השגות. ואילו הציבור, הוא ימתין לשקיפות ויקווה שבאמת יהיו פה יותר פיקוח ואכיפה.

לצד התועלות שנמנו מעלה, החוק החדש מציג גם לא מעט חסרונות. ראשית, סגירת ההיתרים לעשור יכולה לגרור מצב שבו למרות שהידע, התובנות והטכנולוגיות ישתפרו, ויאפשרו להקטין את ההשפעות הסביבתיות, אי אפשר יהיה לדרוש מהתעשייה לטייב את התהליכים בשטח. זאת ועוד, בניגוד למצב כיום, שבו מפעל שמגיש בקשה להיתר פליטה צריך לכלול בה את הטכניקה המיטבית הזמינה (BAT) כברירת מחדל, ואם הוא מבקש לחרוג ממנה הוא נדרש להציג השוואה כיצד החלופה שהוא מציע תוביל להפחתה משמעותית בפליטות, הרי שכעת המפעל יוכל להתייחס לחלופות מכל טווח ה-BAT ולאו דווקא לחלופה המיטבית.

בנוסף, לחברות התעשייתיות תהיה אפשרות לשתי ערכאות של ערעור או השגה, כלשון החוק המוצע, וגם הן קשורות ל-BAT. ההשגה הראשונה תוגש למנהל (למשל סמנכ"ל או מנהל המחוז) בתנאים הבאים: "(1) על פי בדיקת עלות מול תועלת שהגיש בעל ההיתר לממונה, קיים פער ניכר בין עלות העמידה בתנאי ההיתר לתועלת הסביבתית הצפויה על פי אמות המידה המקובלות לעריכת הערכה כאמור בהתאם לעקרונות האסדרה האירופית.; (2) קיים פער ניכר בין לוחות הזמנים הנדרשים לשם יישום תנאי ההיתר לבין לוחות הזמנים האפשריים לדעת בעל מקור הפליטה; (3) תנאי שנקבע בהיתר, אינו עולה בקנה אחד עם אמות מידה מקובלות במדינות אשר מיישמות את עקרונות האסדרה האירופית; (4) תנאי ההיתר שונים באופן משמעותי מתנאים שניתנו לבעל היתר בגין פעילות בעלת מאפיינים דומים".

המנהל יצטרך להשיב למפעל את תשובתו המנומקת בכתב, ואם גם אז לא תנוח דעתו של המפעל, הוא יוכל לערער לערכאה נוספת, אצל מנכ"ל המשרד, שהוא לא בהכרח איש מקצוע – כפי שקרה בעבר. הפעם העילות לערעור הן: "(1) קיים חשש סביר שתנאי ההיתר עלולים לסכן את המשך קיומו של קו ייצור או את פעילות המפעל כולו; לעניין זה, "קו ייצור" – מתקן או מספר מיתקנים המשתתפים בתהליך ייצור שבסופו מופק מוצר מסוים; (2) ההיתר ניתן לפעילות שהיא תשתית לאומית כמפורט להלן, ותנאי ההיתר עשויים לפגוע באופן משמעותי באיכות או באספקת שירות לציבור או למשק או להעלות את יוקר המחייה בתחום התשתית". גם כאן על המנכ"ל להשיב למפעל בכתב, לאחר שהתייעץ עם גורמים מקצועיים שונים במשרד להגנת הסביבה ובמשרדים רלוונטיים אחרים. אך מבט בעילות השונות לערעור מראה שבעצם יש פה מסלול מילוט, שמאפשר לכל חברה לאיים על המדינה שתסגור את המפעל ותפטר עובדים, או שהפעילות במשק תפגע אם יושתו עליה דרישות סביבתיות כאלה ואחרות, וזה מסוכן.

ומה עם שקיפות ציבורית והשגות הציבור? נכון שהציבור יוכל עכשיו לקבל יותר מידע בתהליכי הפקת ההיתר המאוחד, וגם לפנות למשרד בהשגות, כחלק מהליך הפנייה להערות הציבור. אבל פרט לכך שלא כל המידע והתכתובת שעוברים בין המשרד לתעשייה בשלבי לימוד החומר וקבלת ההחלטות יהיו שקופים באמת, אלא אם תוגש בקשה לחוק חופש מידע, ואז הציבור ישלם, יחכה לא מעט זמן ויקבל לא פעם דפים מושחרים בטוענות אלה ואחרות, הרי שאין שום מנגנון שמחייב את המשרד להגיב להערות הציבור.

החוק החדש מבקש להציב זו מול זו את העלות והתועלת הסביבתיות, את הרגולציה מול הבירוקרטיה. אבל נדמה כי מדובר בעיקר בחוק שדואג לעלויות המושתות על התעשייה ופחות לתועלות לסביבה ולציבור הרחב.

פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).

סרטונים נבחרים

כתבות נבחרות

הרשמה לניוזלטר

דילוג לתוכן