ההתנהלות של משק הגז בישראל נקבעה על ידי מתווה הגז של 2015. המתווה הזה, שהסדיר את היחסים בין הממשלה לחברות הגז, היה העניין הכלכלי היחיד שבו נתניהו התעסק אישית באופן אינטנסיבי ב-12 השנים מאז חזר לשלטון ב-2009.
המהות של המתווה היא למסד מונופול גז עם זכויות מופלגות למשך 10 שנים. הוא כולל מס רווחי יתר שישולמו למדינה, אבל רק אחרי שחברות הגז ירוויחו בערך פי 2 יותר ממה שהשקיעו. עד כה המדינה כמעט לא קבלה כספים אלו. קרן העושר – שהייתה אמורה לצבור 14 מיליארד שקלים עד 2022 – עוד בכלל לא הוקמה, ותחזיות עדכניות הן שהסכום שיצטבר בה נמוך בהרבה מהתחזיות ולא משמעותי בראייה כללית. בנוסף, מחיר הגז ליצור חשמל נותר גבוה יחסית למדינות מפיקות גז אחרות אבל זה לא רק בגלל מתווה הגז.
מאז אישור מתווה הגז העולם השתנה.
כמו ניצול הגז בתעשייה, גם בנושא השימוש באנרגיה סולרית יש אצלנו יותר הצהרות וכוונות מאשר ביצוע בפועל.
ישראל, שהיא מדינה יזמית, מתקדמת מבחינה טכנולוגית, ושטופת שמש, הייתה צפויה להיות מובילה עולמית בשימוש באנרגיה סולרית. במקום זה אנחנו רק קצת מעל הממוצע העולמי. חלק ממדינות אירופה, שנהנות מהרבה פחות ימי שמש בשנה, מייצרות אחוז הרבה יותר גדול מהחשמל שלהן מאנרגיה סולרית
גם היעדים של ישראל לגבי מעבר לאנרגיה מתחדשת נמוכות יחסית למדינות אחרות. בכל העולם המערבי כבר מדברים לא רק על סיום השימוש בפחם אלא על סיום השימוש בכל הדלקים הפוסיליים — נפט, פחם, וגם גז. תאריכי היעד הם בטווח 2030-2050. אפילו סין הכריזה על הגעה לאפס פליטות נטו עד 2060.
אבל כמו שאמרנו בהתחלה, האופק של תשתיות אנרגיה הוא ארוך. אז כדי לעמוד ביעדים האלה, בעולם מפסיקים (כמעט) להשקיע בתשתיות מבוססות דלקים כבר עכשיו. ממש כך. כל תחנת כוח שתצא משימוש תוחלף על ידי תשתית שמבוססת על אנרגיה מתחדשת: שמש, רוח, או מפעלים הידרואלקטריים.
מי שהודיע על זה בצורה הברורה ביותר הוא ד"ר וורנר הוייר, נשיא בנק ההשקעות האירופי. בנק ההשקעות האירופי הוא גוף מרכזי של האיחוד האירופי, וגם אחד המוסדות הפיננסיים הבין-לאומיים הגדולים בעולם. והמוסד הזה רשם על דגלו את המימון האקלימי. מה שד"ר הוייר אמר ב-20 בינואר הוא שנגמר עידן הגז "Gas is over" חד וחלק. החל מעכשיו, הם לא משקיעים יותר בתשתיות גז. ו-50% מההשקעות שלהם יכוונו לקיימות סביבתית ואקלימית, מה שצפוי להסתכם בהשקעות של טריליון יורו עד 2030.
המסקנה מזה חייבת להיות שאין עתיד לבניית תשתיות ליצוא גז לאירופה, בצינור, או במתקני הנזלה.
עד שיתכננו את התשתיות האלו, את הצינורות או מפעלי ההנזלה, ויפרסמו מכרז לבנות אותם, ויניחו אותם בפועל, כבר לא יהיה מי שיקנה את הגז. להשקיע בתשתיות כבדות ליצוא זה השקעה שתימחק מהספרים בתור הפסד תוך זמן קצר, ובוודאי לפני שתצדיק את עצמה. כישלון ידוע מראש.
לסיכום
מפרספקטיבה של 5 שנים על מתווה הגז, אפשר לומר שמתווה הגז הוא טעות גדולה עוד יותר ממה שחשבנו בגלל ההיבט המונופוליסטי שלו. העמדה הבסיסית הייתה שהגז הוא העתיד וצריך לתכנן איך לנצל אותו לאורך עשרות שנים.
אף אחד לא צפה עד כמה עידן הגז בעולם יהיה קצר. חברות הגז טעו בכך ששיחקו על זמן תוך כדי ניסיונות לקבל עוד ועוד הטבות. בדיעבד נראה שעכשיו כבר מאוחר מדי, ועד שיבנו את כל התשתיות שצריך לא יישאר מספיק זמן לנצל אותן. במקביל המחירים כבר ירדו (בעיקר בגלל הכניסה של ארה"ב לשוק אספקת הגז), וימשיכו לרדת ככל שהביקוש יקטן (כשמתקני גז יתחילו לצאת משימוש). זה יגרום לחוסר כדאיות כלכלית. אם התחזית הזו נכונה, רוב הגז ישאר בסופו של דבר במקומו הטבעי באדמה.
