פרויקט לוויתן נמצא במצב מאתגר מבחינה מסחרית.
לפרויקט שלוש רגליים עיקריות: מצרים, ישראל וירדן
הרגל המצרית- הרי שזו הפכה ליצואנית של גז כבר בספטמבר 2018 ואינה זקוקה לגז הישראלי לצורך צריכה מקומית.
המצרים גם אינם מתכוונים להסתמך על הגז לבדו, אלא מגדירים יעדים שאפתניים לשימוש באנרגיה מתחדשת. יתר על כן, מצרים מוכרת כיום גז במחיר הנמוך מזה הצפוי להירכש מישראל. גם פערי המחירים בין הגז הישראלי לאירופאי וצניחת המחירים באירופה בשל "מלחמת הגז" האזורית בה, אינה מאפשרת כלכלית את יצוא הגז הישראלי ממצרים לאירופה. היצוא הישראלי עומד בפני שורת אתגרים נוספת- צנרת בקיבולת מספקת מישראל למצרים, צנרת מתאימה ממאגר לוויתן לצנרת של חברת "נתיבי גז", בעיות משפטיות וביטחוניות בהקשר לצינור EMG בו בכוונת שותפות לוויתן להשתמש לצורך הייצוא, תפוסה פנויה מצד מתקני ההנזלה שעשויים להיות בתפוקה מלאה עד שיגיע הגז הישראלי ועוד.
הרגל הירדנית- הרי שנכון להיום חלק ניכר מצריכת הגז שלה מסופק על ידי המצרים, במחיר זול מאשר מחיר הגז הישראלי, על פי ההסכם בין הצדדים, מאמציה למעבר מואץ לשימוש באנרגיות מתחדשות נושא פרי נאה ועוד היד נטויה ואילו ההתנגדות מצד הרחוב והפרלמנט הירדניים בעיצומם.
אולי זו הסיבה מדוע בכירים בחברת החשמל הירדנית אינם מתייחסים להיקפי הרכישה המינימליים בהסכם עם ישראל, כאל סעיף מחייב. בנוסף, מחירי הנטו (ללא עלות ההולכה) בהסכם עם הירדנים, נמוך מממוצע המחירים בישראל- דבר המנוגד לחוק ששינסקי, מה שעלול להוות פתח לצרות משפטיות.
הרגל הישראלית- היקף החוזים ארוכי הטווח והמחייבים הינו מינורי. נוספים עליו מספר חוזי גישור, עד להגעת הגז ממאגרי כריש ותנין ארצה, שגם חלקם בספק או מאוימים.
יתרה מזו, לחברת החשמל, שהינה לקוח משמעותי, קיימת חלופה לרכישת גז נוזלי במחירים נוחים מאשר מלוויתן, בשל צניחת המחירים בעולם, צניחה שעתידה להיות תקפה משך שנים רבות, על פי תחזיות חברות הייעוץ ומנכ"לי חברות האנרגיה הגלובליות המובילות.
לכך צריך להוסיף את מצבן המאתגר פיננסית של השותפות המרכזיות בפרויקט.
נובל אנרג'י מפסידה מיליארדים מזה שנים. קבוצת דלק הימרה על עסקה אדירת מימדים מבחינתה וספק אם תצליח להשלימה.
מעבר לכך, הלחץ הבינלאומי והמקומי לעבור לשימוש באנרגיות מתחדשות על רקע משבר האקלים, נותן אותותיו.
